הציור נולד מתוך התבוננות בעננים. מגובה שבו הכול שקט, פתוח וטוב.
שכבות רכות, צבעוניות, כמעט חלומיות, שהתפתחו על הקנבס בלי תכנון מוקדם.

ככל שהציור הלך ונבנה, הרגשתי כאילו אני מתבוננת בעולם מגובה רב-
מעל הארץ, מעל הרעש, במקום שבו הכול שקט, פתוח וטוב.

בתוך מרחב העננים הזה נוצרה נקודת אור אחת ברורה.
כמו ציון דרך.

הר המוריה – המקום שבו הכול התחיל, שבו נברא העולם,
וממנו עולה קריאה שקטה של תפילה:
בקשה לעטיפה, להגנה, לאור של טוב ואהבה שירד גם אל הארץ שמתחת לעננים.

מתוך ההתבוננות הזו החלו להופיע הכנפיים.
פרושות על פני הקנבס כולו, כמעט מבלי שניתן היה להבחין ברגע שבו נוצרו.
כנפיים גדולות, רכות ונושאות – כנפיו של הנשר.

אז התחבר הפסוק: “ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי.”
הבטחה של נשיאה שאינה כוח, אלא הגנה.
של תנועה כלפי מעלה מתוך חמלה, חיבוק ואחריות.

עבורי, זהו ציור של אמון.
של ידיעה שגם בתוך מציאות מורכבת וסוערת,
יש מרחב שבו אפשר להיות מוחזקים.
נישאים. עטופים באור.